Translate

יום ראשון, 9 במרץ 2014

המרוץ למדבקה

אתמול אני נוסע ותוך כדי כך,אני מזהה רכב שעל השימשה האחורית שלו שלל מדבקות שמכסות 98% משדה הראייה של היושב ליד ההגה. כשסורקים את המדבקות, אפשר בנקל לדמות את הטיפוס ליד ההגה. מדבקה של גדוד 101, של חבר מרתון, חצי, טריאתלון, רכיבת אופניים ועוד של מיני שיוכים כאלה ואחרים ואז אני עם עצמי התחלתי להבין דבר מה.

מדוע אנחנו הישראלים(ואני חושב שהיחידים), כל כך אוהבים להנציח את הניצחונות שלנו?! שהיינו בצבא ביחידות מובחרות, שאנחנו עשינו מקצי ספורט מאתגרים?! ושאנחנו הכי הכי. מה מביא אותנו לכבוש יעדים עם מטרות יקרות, שדורשות בדרך כלל העדרויות ארוכות מהבית, שיוצרות עומסים על גופנו ונפשנו ולעתים פוגעות יותר מאשר תורמות.

"המרוץ למדבקה", קשה כבר להתעלם. עד לא מזמן, לפני כמה שנים, המרתונים היו מצומקים עד כדי כייף שכונתי מענג, הכל בקטן ולא מלחיץ. אך קרה דבר מה שגרם לכל כך הרבה ישראלים לתפוס את עצמם ברגליים ולהתחיל לרוץ. ההרשמות לאירועי מרתון הפכו להיות לעסק יקר ומסורבל, והמגמה רק בכיוון החיובי, לא יעברו עוד כמה שנים ואני מניח שבכדי להירשם למרתון תל אביב, אם לא תהיה מספיק זריז על ה ENTER, אתה עלול לא להיות שם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד ריצה וכמה שיותר, אני חי ונושם כשאני רץ. אינני ביקורתי כלפי אלה  שעטים על המרחקים הארוכים אלא אני רק מנסה להכניס קצת הגיון בריא שהוא ההיגיון שלי.

שכולם ייראו, "אני עשיתי מרתון"


נכון לומר שגופנו מתחזק ומתעצם בעת אימון מדורג ונכון, אנו "מורידים" את גופנו באימונים והוא קם על רגליו ומפצה, אך בעת שאנו מבצעים "אימון יתר" קורים דברים, אנו חוצים קווים אסורים, ועד שאנו לא כואבים אנו לא לומדים. המון אצנים מלקים את גופם בקילומטרים על גבי קילומטרים כל שבוע, וברוב המקרים מתפתחת פציעה שזוכה להתעלמות. אנו כל כך מבקשים לכבוש יעד אחר יעד באופן מחזורי כל שנה ובאמת לא מבינים שבעומסים לא מבוקרים גופנו מתחיל להישחק וליצור בלאי שאי אפשר לרפא.

אם חוזרים לעניין המדבקות, אז רק מדבקה של מרתון, היעד הנכסף, למה צריך מדבקת תחרות של 5 ק"מ (על אף שאין) ולמה  של 10 ק"מ?! בשבילי, לפחות מדבקה של 42.2 ק"מ צפונה. אני אשב לי באוטו שלי וכולם ידעו "הוא עשה מרתון" (בהנחה שהרכב בבעלותו). אנחנו מבקשים לעשות מרתון וכמה שיותר מהר, הרכבים העירומים שלנו קר להם חייבים כיסוי של מדבקות. ואז מתחיל האקשן, גז על התכנית אימונים, נפצעים או לא, את מי זה מעניין, רוצים מ-ד-ב-ק-ה.
גם אני מאוד אהבתי את הרגע הזה של המדבקה, עבודה קשה ושכולם ייראו. מאז החלפתי רכב ולא הדבקתי, לא יודע אולי נמאס לי הקטע הזה.

לאט, זו מילת קסמים ולא רק בריצה, ככל שלאט כך לומדים יותר את גופנו, לומדים את תורת הריצה, חייבים להתנסות ולייצר בסיס איתן בריצות קצרות יותר שעל פיו נדע לחזות את תוצאת המרתון ואת הפוטנציאל הרגעי שלנו. יש כלל בחיים, להתחיל בקטן ואז לפרוץ, שנים ארוכות של ריצה לפנינו, אז למה "לרוץ", ששום גורם לא ילחיץ אתכם, תחרות של 5 או 10ק"מ זה לא בושה, ההפך. ללא זה לא תוכלו להתקדם.

חשוב להקשיב לגוף, עייפות כרונית ועומס משבשים את מהלך החיים התקין ופוגעים בהורמונים שלנו, חובה לרווח בין תחרויות ארוכות על פי ההרגשה, לטווח הארוך זה משתלם.

שנמשיך לרוץ בצורה מושכלת ונבונה, נפגש בפוסט הבא!!
נכתב ע"י שרון וכטל.