Translate

יום רביעי, 22 בינואר 2014

הכל בגרוש

הייתי אז ילד, לא מזמן, בסך הכל  שלושה עשורים אחורנית, תחום האחריות שלי היה ללכת למכולת, זוכרים, אז היינו הולכים עם סלים לכל מקום, לשוק, לסופר, ילדים ונערים של היום לא מכירים את המושג כלל. אימי הייתה משאירה לי כל בוקר, על פיסת נייר, מה צריך לקנות ,וליד פיסת הנייר, בתלוי בכמות הפריטים, בין חצי לשקל וחצי, ולא פעם, כן כן, אפילו הייתי חוזר עם עודף, או עם מסטיק בפה כשלזבן לא היה כסף קטן להחזיר, מסטיק של פעם, מאלה שמורידים צבע מאכל.

מאז ועד היום, מה השתנה?! שלא באותה מגמה, כמות הפריטים שקניתי ב X כסף, והשכר הממוצע במשק. אינני ניכנס כאן לאספקטים כלכליים , אלא רק לכאלה שכולנו חווים וחיים כל העת, בעיקר בראשון לכל חודש.

יש לי רק תהייה אחת שקשורה לעניין מעלה, פנינו לאן? באמת לאן? באופן אישי, גישתי היא מאוד אופטימית וחיובית, אך עם כל זה, לא קונים בסופר, לכן אני מנסה להבין, כיצד אפשר להתקיים בין גבולותיה של מדינה, שסוחריה מנסים בכל מאמץ אפשרי, לרוקן את כיסי תושביה, למה איש מקצוע שעושה את עבודתו הוא "צדיק"? זה אומר דרשני, כי הנורמה היא לקחת את כספנו, אך ללא תמורה, איפה אנו טועים?! תמיד חשבנו שהשיטה הזו היא נכונה למוסכים בלבד, אך תמימים אנו, היום כולם הם "מוסכניקים",  דוגמה טובה לכך היא תעשיית החתונות, רוצה להתחתן?! תשלם, אולם, צלם, די.ג'י והרשימה עוד ארוכה, כולם רוצים "לאכול" לנו מהארנק  במחירים מנופחים, רוצים לגור בתל אביב?! שכחו מזה, אלא אם כן, אבא שלכם מיליונר, אתם יוצאי יחידה קרבית ומורגלים לישון בתא קטן עם קירות מעופשים.




מחפשים להנות מבילוי במחיר סביר

למה אני הולך רחוק, הידעתם שבאמצעות מחיר המבורגר במקדונלד ניתן להעריך יוקר מחיה של מדינה ביחס לאחרות, החדשות אינן טובות, מיקומנו לא טוב ברשימה, כל אחד מאיתנו בטח ביקר שם לאחרונה וניזוק מהוצאה לא שפויה, ארוחה ממוצעת במקדונלד עולה 40 ש"ח, משפחה בת 5 נפשות כנראה בבעיה.

כל נושא הקופונים, אם שמתם לב הוא פועל יוצא של יוקר המחיה, מחפשים להנות מבילוי במחיר סביר(יחסי), שאם לא כן המחירים המקוריים הם בלתי אפשריים לפעמים. אנו הישראלים אוהבים לבלות ועוד יותר מאז המצאת האשראי, הסוחרים עלו על זה והחליטו לחגוג, מצד אחד מוחים נגד יוקר המחייה ומאידך מפוצצים מקומות בילוי וממלאים מטוסים, לכל יעד בחו"ל, איך אמר שלום חנוך: " הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם! ".

אם להיות ציני פחות ומודאג יותר, קו העוני לדעתי בתנועה מתמדת, ולא בכיוון החיובי, ישנן כל כך הרבה הוצאות קבועות וגבוהות, וכל כך הרבה "מוסכניקים" מוצצי דם, שיחד הלהקה הזו, ללא שום שימת לב של מנהיגים, מניעה את קו העוני וגורמת לאלפי משפחות, לרדת את מתחת לאותו הקו, להתמודדות לא פשוטה, סדרי עולם השתנו או שהשקפתי השתנתה, או שגם וגם.

 

חייבים להיות ערבים זה לזה
 

נכון שיש במדינתנו אין סוף מכול טוב, אני יכול לכתוב על זה ספר, אך אסור שנעטוף את עצמנו ב"יהיה טוב", זה אנו שעושים זאת לעצמנו, נעשנו חמדנים, אני עוד זוכר, פעם זה לא היה, פעם שילמת שקל וקיבלת בשקל, היתה יותר אחריות הדדית, כתף לכתף, היכן הערבות ההדדית, הרי זה מה שמלמדים בצבא, למה איזה "שמוק"(סליחה על הביטוי) מוכר לילדים שלנו נקניקיה ב 30 ש"ח בהפסקה של הצגה?! הרי ברור שהוא קנה אותה בשקל, זה למה, ככה אנו נראים, כמו מוכר הנקניקיות הזה.

חלומינו הוא שנהיה כנים אחד לשני ונעזור, רק ככה זה יעבוד, אם עיננו תהיינה צרות כל העת, אנו נחדול, אני חותם על כך.

ושנהיה ערבים זה לזה, ניפגש בפוסט הבא, ואם אהבתם שתפו!
נכתב ע"י שרון וכטל.

יום ראשון, 12 בינואר 2014

הרכבת של החיים

כל אחד ואחד מאיתנו, נושא עימו יכולת חברתית שונה מבחינת התקופה בה הוא חי, סדר העדיפויות באותו הרגע והאם מתאפשר או לא. למשך כל חיינו אנו מוקפים בני אדם שעל פי עקרונות אינדיבידואלים נוצרים חיבורים על בסיס שונה מהאחד לשני, אנו רוקמים חברויות על סמך אינטרסים שונים ומשונים, שעוזרים לנו לראות את עצמנו ואף לשדרג את הראיה שלנו כלפי מה שאנו רוצים מעצמנו, כמו מראה לחיים , אני קורה לזה "הרכבת של החיים".

"רכבת החיים" של כל אחד מאיתנו דוהרת דרך תוואי חיים אחיד עם שונות בין אחד לשני, אנו מתחילים את דרכנו מינקות ויוצרים קשרים חברתיים מוקדמים, אך באופן יותר משמעותי, אותה הרכבת מתחילה להיות עמוסה יותר ככל שאנו מתבגרים, כל אחד מעלה לרכבת החברתית שלו תחת בחירה, את אלה שהוא  הכי מעריך ומוקיר, את אלה שתורמים בדרך כלשהי להווי החיים  באותה התקופה, יש לשים לב שלאורך כל חיינו, הרכבת נוסעת ועוצרת בתחנות, למה אני מתכוון באומרי תחנות, אנו בני האדם משתנים ומשנים את הסטטוסים החברתיים שלנו מעת לעת, כדרך החיים, משרתים בצבא, מתחתנים, מולידים ילדים וכו', על כל מהלך שכזה אנו משנים באחת את המבנה החברתי שלנו, אלו הן התחנות בהן הרכבת עוצרת, חברים יורדים וחברים עולים, אנו, כל חיינו נכנסים ויוצאים ממסגרות, בתי ספר, צבא, אקדמיה וכו' אלו הן כולן, תחנות של החיים, תחנות לרכבת שלנו, "הרכבת של החיים", הרוב המכריע של החברים שאינם על הרכבת, הם אינם, לא מבחירה, אלא מפני שהרכבת שלנו קטנה מלהכיל את כולם, הרכבת שלנו יכולה להסיע כאלה שהם ברוח התקופה שלנו, בסטטוס שלנו. לעולם ישארו על הרכבת חברי נצח, אתם מכירים?! כאלה שבחרנו לנצור לעד, שנחקקו לנו בתודעה לעולם, לכל אחד יש את החברים מהצבא, החבר מהשכונה, כאלה שלא שוכחים, גם אם מתראים פעם ב....

הנוסעים הם אלה שיחזיקו אותך בעת משבר


כשמסתכלים אחורנית, איננו מבינים מדוע אנו כבר לא בקשר אם כל כל הרבה אנשים טובים, שכן רצינו אותם על הרכבת, אך עולם כמנהגו נוהג, המקומות על הרכבת מוגבלים ליחידים, צריך לבחור בקפידה, קשה מאוד לייצב קשרים כשאנו אנשי משפחה, תשומת הלב שלנו הופכת להיות מוגבלת, אנו יותר מתכנסים לתוך התא המשפחתי, המעגלים היותר רחוקים לצערנו "מוזנחים", הרכבת נעצרת וחברים רבים וטובים נאלצים לפנות את מקומם כאשר לא בטוח שיעלו במקומם.

כל אחד יודע ויכול להעלות אל הרכבת שלו כמות שונה ומשונה, יש כאלה שאינם מתחברים כלל, ויש כאלה שמרובים בחברים כל העת, מה שבטוח שלאורך השנים, כל החברים שביקרו אצלנו ברכבת וירדו,השאירו זיכרון או חותם כזה או אחר, טוב או רע.
אנו משתדלים שתמיד יהיו נוסעים על הרכבת, כמה שיותר, אם אנחנו הקטרים, אז הקרונות הקרובים לנו הם הקרובים לנו, וכך הלאה עד הקרון האחרון בו יושבים "חברנו בספק" שאולי ירדו בתחנה הקרובה.




יש להעלות נוסעים שיעשירו את הנפש


עלינו לשמר את הרכבת שלנו מלאה בכל מצב בכל עת, ההם שם, שיושבים בקרונות יחזיקו אותנו לעת משבר, הם יהיו לנו לקטר, כשלא נוכל לסחוב לעיתים, הם הנוסעים יצחיקו אותנו, יעניינו אותנו ברכילות , ברעיונות ויעשו קולות של שמחה. וחשוב להעלות לרכבת שלנו רק כאלה שיביאו אותנו לידי אושר נפשי ולהבדיל "לזרוק" כאלה שרוצים ברעתנו ומתחזים לחברנו.

אז הינה באה הרכבת בואו חברים לשבת, נתראה בפוסט הבא ואם אהבתם שתפו.
נכתב ע"י שרון וכטל.

יום חמישי, 2 בינואר 2014

ביחד או לחוד

הכי כייף זה יחד, אך גם הכי כייף לחוד, לריצה, על תקופותיה, יש משמעויות שונות כשאנו מבצעים אותה לבד, או מבצעים אותה בקבוצה, בתחילת דרכנו, זה בדרך כלל לבד, יוצאים לרוץ כשנוח, למרחק  ובקצב שאנו מכתיבים לעצמנו, בדרך כלל מבצעים את אותו המסלול המוכר שהחלטנו שהוא הטוב בשבילנו, ישנם כאלה שישארו בשלב  הזה (לא שזה רע) כל זמן שהם רצים, החלק האחר ולא משנה מה גרם לזה ירצה לשנות, הרי בשלב שבו אנו כבר בכושר ולא מתנשפים כמו בהתחלה, אנו מחפשים להקשות, להאריך את המסלול ולשנותו, ברוב המקרים נצטרף לחברותה של אצנים, זה השלב של הביחד, בשלב הזה אנו נלמד את רזי הריצה, נתערבב לא מעט, ונבין את עולם הריצה בפן הלא פורמאלי החובבני, נלמד מה מותר ומה אסור, מה אוכלים ומתי, נלמד על תחרויות ואף נתנסה, ובשלב מתקדם נלמד את יכולותינו שלנו ביחס לקבוצה,  היה וזיהינו, שהיכולות שלנו טובות מאשר שאר חברי הקבוצה, יתכנו שני מצבים, האחד, מצב בו אנו מוכנים לוותר על ההתקדמות שלנו ואנו מורידים מעצמנו ומיכולותינו ונשארים עם הקבוצה, אגב, המון אנשים עם פוטנציאל יכולות שלא יסולא בפז, מורידים מעצמם מאחר והם מרגישים שייכים לקבוצה ולהוויי שבה, קשורים היטב לחברים שבה, הרי זה הבית לתחביב שלהם, אז מובן שלקום ולעזוב, זהו מהלך לא פשוט.  במצב האחר, אנו נקשיב לרצון שלנו לטפס ולתת דרור של מאה אחוז ליכולות שאנו מציגים, אנו נציב מטרות ונצא לדרך חדשה, ייתכן שחברנו לקבוצה לא יבינו את רצוננו לקום וללכת מהסיבות שלנו, אך כמו בכל דבר בחיים לפעמים פורסים כנפיים. מאותו רגע אנו לבד, נחושים להצליח לפי כללי המשחק שלנו, יש לנו בסיס טוב, אנו סקרנים , ונעשה הכל בכדי לעמוד ביעדים של עצמנו, נגמר ההוויי עם החברה ונשאר מקום רק לרצינות ושאיפה למטרות, אנו לא רוצים הפרש פוטנציאלים שיעיב עלינו, רוצים לעבוד במלוא קיטור.

בקבוצה נלמד את רזי עולם הריצה

ייתכן שנמצא חברותה ברמה שתואמת את היכולות שלנו באופן מלא או חלקי, כשאנו מתאמנים לבד ולא נקשרים, אנו יכולים להיות כ"אורחים" בקבוצות אחרות, או עם יחידים, זהו יתרון משמעותי, אנו אחראים ומנהלים יחידים ללוחות הזמנים שלנו, כבר מספיק מעורבבים בכדי לשאול ולקבל תשובות מקולגות בעלי ידע, יש לנו בטחון עצמי לצאת לרוץ בכל מקום בכל מצב, לא צריכים "שיחזיקו לנו את היד" כשקר או כשחשוך, רצים בקצב שלנו שהוא בדרך כלל מהיר, כשאנו בקבוצה, אנו מוותרים על האני שבי, המסלול חייב להיות מקובל על כולם, הקצב מוגבל, גם אם באותו יום אני מרגיש כמו פנתר, אתה חייב להתנהג בהתאם לנורמות המקובלות באותה הקבוצה, כשאתה לבד, אתה מנהל את הקבוצה של עצמך, אתה בעצם גורם לעצמך להתחיל לחשוב, בקבוצה חושבים בשבילך בד"כ.

האצן שרץ לבד, יהיה לו מאוד קשה לחזור לקבוצה באופן שוטף, הוא כבר מספיק קנאי לפרטיות שלו ולדרך האימונים שהוא סיגל לעצמו, כמו זאב, לא יכול שיפריעו לו כשהוא רץ בטבע, רוצה פרטיות עם המסלול, להתחבר, מתנער מכל שיחה תוך כדי ריצה בכדי לא לפספס פיסת טבע מהממת, זה רק הוא על כל חושיו במאה אחוז.

 

האצן שרץ לבד, יהיה לו קשה מאוד לחזור לקבוצה


לבד או בחברותה, העיקר שרגלינו לא יעצרו, שכל אחד יעשה את ההחלטות הטובות ביותר עבורו על היתרונות ועל החסרונות, אני אישית, זאב בודד בכל רמ"ח אבריי, והכי טוב לי ככה.

רוצו בכל מאודכם, נתראה בפוסט הבא, אם אהבתם, שתפו, שגם אחרים יהנו.
נכתב ע"י שרון וכטל.