" הפינוק הוא טריוויאלי, האי פינוק הוא לא "
איך זה שהכל נעשה קל יותר. מי לא שמע סיפורי גבורה , על איך שאבא וסבא שכבו במארבים שישים יום ואכלו רק טונה וקבנוס, על איך שהם הלכו לבית ספר ברגל, יומיים כל כיוון לקח להם! אתם מבינים? מצחיק וכמעט נכון. ממש עד לא מזמן, לפני כמה עשורים סך הכל . איך פעם היינו בונים את הצעצועים שלנו לעצמנו (אני עוד הייתי שם) , לוקחים כמה קרשים, כמה "גלגלי לאגר", כמה מסמרים, רעל בעיניים והיידה ירידות. פעם לא היה לכל אחד מהאחים אופניים, אלא היחס היה אחד לשלוש / ארבע ותסתדרו, ואכן הסתדרנו מצוין, לא היתה ברירה.
מקרה שהיה כך היה, בבואי לפני כשנה למכור את דירתי נתקלתי בתופעה מעניינת ומעציבה כאחד, הגיעו בין היתר זוגות צעירים שהתלהבו מאוד מהדירה ולקחו זמן למחשבה, לא מעט דחו את הדירה מאחר והיא בקומה השלישית ללא מעלית. אני מודה לא פשוט לטפס לקומה השלישית על כל המשתמע , בפרט כשיש ילדים. אז מה?! זה פשוט אומר דרשני, הפינוק בשיאו.
המגמה שמעסיקה את מיטב המוחות של היום היא: איך להקל עלינו, שהעבודה תעשה במקומנו, קצר יותר, מהר יותר, בכמה שפחות שריפת קלוריות ( שחלילה נשרוף), המגמה היא " פינוק ", לטפס מדרגות זה לא טוב לברכיים, הליכה בשמש לא טובה לעור הפנים ושחס ושלום לא נזיע. האוכל שאנו אוכלים (כבר כתבתי) מגיע ארוז. הכיוון הוא להתנוון, להזיז את הגפיים כמה שפחות.
את הבתים שלנו, אסור, פשוט אסור שאנחנו ננקה, רק "מנקה", אם אנו צריכים לנקות,הנפש שלנו יוצאת ממקומה בבכי מרורים. גם חייבים את הרובוט שיישאב לנו את הרצפה, על אף שאני בטוח שהוא לעולם לא יגיע ליכולות המטאטא ה"פרימיטיבי". ההתייחסות היא קודם כל עבור השכבה הצעירה שביננו, עם בלוטת הפינוק הגדלה, מלאת האנרגיה הפוטנציאלית, הכבולה מאחורי שני בריחים. הילדים שלנו מוסעים ממקום למקום בכל שעה לכל מרחק, אנו דואגים עד אין קץ שיגיעו למחוז חפצם. גם אני הורה לשתי בנות, חולה עליהן, אך אנחנו חייבים לשחרר קצת, נשבע, זה מוגזם, חייבים למתן את רמת הפינוק, חייבים לתת להם להרגיש ולהפעיל יכולות הישרדות, מה יהיה כשיעזבו את הקן, " אבא תיקח אותי" , אמא תקני לי", מכיר כאלה, ובטח גם אתם. תחשבו על תקופת ילדותכם, כך היה או לא? חומר להשוואה. לא מציבים גבולות, בנוסף מרעיפים עליהם את כל טוב תעשיית המזון המעובד: במבה, ביסלי ועוד מיני מגדנות, וביחס ישיר, ילדינו פחות זזים ופחות דינמיים, ומצד שני "נגישים" יותר לכל הטוב שאנו מגישים להם, קו המגמה מעיד על השמנה ונטיה לפתח תחלואות המין האנושי על הסכנות שבו.
היום אנו בעידן שהכל מ"תחשמל", רובוטים, מדיחים, טוחני אשפה, וזוכה השנה, הקורקינט החשמלי, הוא גזל מאיתנו או מילדנו את הצ'אנס האחרון לעשות כברות דרך קצרות ברגל, מהרנו לרכוש להם אחד שכזה על מנת "שיעזבו" אותנו בשקט ושיוכלו להגיע רכובים לכל מקום ברדיוס של כמה קילומטרים, אם לא נתייחס לזה שזה מסוכן מאוד בנסיעה על כביש וללא קסדה, הצלחנו לרצות אותם, העיקר שיהיו מאושרים, רפויים וחלשים.
אנחנו דואגים להעמיד מחוץ לבית רכב לכל בן משפחה, גם אם לא צריך ואפשר לוותר במאמץ קטן, גם אם יש הסעה לעבודה, גם אם צריך ללכת, כן, 500 מ' ברגל, גם אם צריך לסוע באוטובוס ולעמוד בתחנה מספר דקות גם כשקצת קר או גשום. העיקר שנדע, גם אם אחד הרכבים לא יונע, שיש רכב לגיבוי, שחס וחלילה, לא נאלץ בקושי רב להתאמץ או שלא נדע, להזיע.
הפינוק הוא בעוכרינו יהיה, איננו מבינים זאת, פינוק חייב להגיע ולהתקבל במידה, אם נחייה על סף הפינוק ונעודד רביצה, אבוי לנו, כשם שקל להגיע ל"אי סדר" וקשה לסדר בחזרה, קל להתרגל ל"פינוק" וקשה מאוד לחזור ממנו, זו סוג של מלכודת בכיוון אחד, אנחנו חייבים לעודד את ילדינו קודם כל להיות יותר חיוניים, יותר פעילים באופן עצמאי, יותר מאותגרים, חייבים לתת להם לחשוב לבד, להרוויח את השקל הראשון בגיל צעיר, ולא למלא להם את הכיס מכספנו, לתת להם לזוז ממקום למקום לבד, שיחשבו על הסכנות שבדרך ,איך חוצים כבישים, ואיך מגיעים הכי קצר, אתם מבינים?! כל זה דורש מחשבה, סוג של אסטרטגיה לילדים, אם נשלול זאת מהם, אין בעיה, יחזור לנו כבומרנג, הם לעולם יהיו תלויים בנו, חושיהם יהיו מנוונים במידה, ואנחנו אשמים. תזכרו, שייעזרו במטלות הבית, כן מגיל צעיר, זה מעודד לאחריות, שיסדרו את חדריהם בבוקר ויורידו את הזבל, שירגישו שיש להם "מניות" על הבית, זה עובד, חייבים להעניק להם במסורה, להציב גבולות, כן, יש דבר כזה, לא בשפע, להגביל, שיבינו שיש ערך לכל דבר.
לגבינו המבוגרים, הספורט היחיד שאנו עושים(למי שלא עושה), הוא מתחת לאף שלנו, מטלות הבית, פעולות הניקיון, כמה שישמע נדוש, הן מפעילות אותנו, גורמות לנו לזוז, להתחמם, דורשות גמישות לפעמים, אסור שנוותר על זה בכל גיל. לטפס מדרגות, גם כשיש מעלית, קומה, שתיים ואף יותר, ברגל, להניע את המפרקים, הכל לטובה, אפשר לקפוץ לסופר ברגל, אם הוא קרוב, לסחוב קצת משקל, זה מצוין, השרירים יעבדו, הדם יזרום (ונחסוך בדלק :-) ). לא חייבים שמישהו אחר יעשה הכל בשבילנו, בואו ניתן קרדיט לגוף, לתת לפינוק לצאת לאפטר מידי פעם .אפשר לקחת את הילדים שיעזרו בסחיבות, זהו חינוך ומשפחתיות למופת. אפשר לשטוף את הרכב/ים בעצמנו (עם דלי כמובן), מניסיון, אחלה ספורט וחסכון אדיר של זמן (נסו להשאיר את הרכב בשישי לשטיפה!!).
מאוד קשה לחזור מה"פינוק", אך משתלם, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבורנו ועבור משפחתנו, אך "הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות".
צאו מה"פינוק", נתראה בפוסט הבא, וכמובן שאם אהבתם, תנו גם לאחרים, שתפו.
נכתב ע"י שרון וכטל.
איך זה שהכל נעשה קל יותר. מי לא שמע סיפורי גבורה , על איך שאבא וסבא שכבו במארבים שישים יום ואכלו רק טונה וקבנוס, על איך שהם הלכו לבית ספר ברגל, יומיים כל כיוון לקח להם! אתם מבינים? מצחיק וכמעט נכון. ממש עד לא מזמן, לפני כמה עשורים סך הכל . איך פעם היינו בונים את הצעצועים שלנו לעצמנו (אני עוד הייתי שם) , לוקחים כמה קרשים, כמה "גלגלי לאגר", כמה מסמרים, רעל בעיניים והיידה ירידות. פעם לא היה לכל אחד מהאחים אופניים, אלא היחס היה אחד לשלוש / ארבע ותסתדרו, ואכן הסתדרנו מצוין, לא היתה ברירה.
מקרה שהיה כך היה, בבואי לפני כשנה למכור את דירתי נתקלתי בתופעה מעניינת ומעציבה כאחד, הגיעו בין היתר זוגות צעירים שהתלהבו מאוד מהדירה ולקחו זמן למחשבה, לא מעט דחו את הדירה מאחר והיא בקומה השלישית ללא מעלית. אני מודה לא פשוט לטפס לקומה השלישית על כל המשתמע , בפרט כשיש ילדים. אז מה?! זה פשוט אומר דרשני, הפינוק בשיאו.
המגמה שמעסיקה את מיטב המוחות של היום היא: איך להקל עלינו, שהעבודה תעשה במקומנו, קצר יותר, מהר יותר, בכמה שפחות שריפת קלוריות ( שחלילה נשרוף), המגמה היא " פינוק ", לטפס מדרגות זה לא טוב לברכיים, הליכה בשמש לא טובה לעור הפנים ושחס ושלום לא נזיע. האוכל שאנו אוכלים (כבר כתבתי) מגיע ארוז. הכיוון הוא להתנוון, להזיז את הגפיים כמה שפחות.
את הבתים שלנו, אסור, פשוט אסור שאנחנו ננקה, רק "מנקה", אם אנו צריכים לנקות,הנפש שלנו יוצאת ממקומה בבכי מרורים. גם חייבים את הרובוט שיישאב לנו את הרצפה, על אף שאני בטוח שהוא לעולם לא יגיע ליכולות המטאטא ה"פרימיטיבי". ההתייחסות היא קודם כל עבור השכבה הצעירה שביננו, עם בלוטת הפינוק הגדלה, מלאת האנרגיה הפוטנציאלית, הכבולה מאחורי שני בריחים. הילדים שלנו מוסעים ממקום למקום בכל שעה לכל מרחק, אנו דואגים עד אין קץ שיגיעו למחוז חפצם. גם אני הורה לשתי בנות, חולה עליהן, אך אנחנו חייבים לשחרר קצת, נשבע, זה מוגזם, חייבים למתן את רמת הפינוק, חייבים לתת להם להרגיש ולהפעיל יכולות הישרדות, מה יהיה כשיעזבו את הקן, " אבא תיקח אותי" , אמא תקני לי", מכיר כאלה, ובטח גם אתם. תחשבו על תקופת ילדותכם, כך היה או לא? חומר להשוואה. לא מציבים גבולות, בנוסף מרעיפים עליהם את כל טוב תעשיית המזון המעובד: במבה, ביסלי ועוד מיני מגדנות, וביחס ישיר, ילדינו פחות זזים ופחות דינמיים, ומצד שני "נגישים" יותר לכל הטוב שאנו מגישים להם, קו המגמה מעיד על השמנה ונטיה לפתח תחלואות המין האנושי על הסכנות שבו.
אנחנו דואגים להעמיד מחוץ לבית רכב לכל בן משפחה, גם אם לא צריך ואפשר לוותר במאמץ קטן, גם אם יש הסעה לעבודה, גם אם צריך ללכת, כן, 500 מ' ברגל, גם אם צריך לסוע באוטובוס ולעמוד בתחנה מספר דקות גם כשקצת קר או גשום. העיקר שנדע, גם אם אחד הרכבים לא יונע, שיש רכב לגיבוי, שחס וחלילה, לא נאלץ בקושי רב להתאמץ או שלא נדע, להזיע.
הפינוק הוא בעוכרינו יהיה, איננו מבינים זאת, פינוק חייב להגיע ולהתקבל במידה, אם נחייה על סף הפינוק ונעודד רביצה, אבוי לנו, כשם שקל להגיע ל"אי סדר" וקשה לסדר בחזרה, קל להתרגל ל"פינוק" וקשה מאוד לחזור ממנו, זו סוג של מלכודת בכיוון אחד, אנחנו חייבים לעודד את ילדינו קודם כל להיות יותר חיוניים, יותר פעילים באופן עצמאי, יותר מאותגרים, חייבים לתת להם לחשוב לבד, להרוויח את השקל הראשון בגיל צעיר, ולא למלא להם את הכיס מכספנו, לתת להם לזוז ממקום למקום לבד, שיחשבו על הסכנות שבדרך ,איך חוצים כבישים, ואיך מגיעים הכי קצר, אתם מבינים?! כל זה דורש מחשבה, סוג של אסטרטגיה לילדים, אם נשלול זאת מהם, אין בעיה, יחזור לנו כבומרנג, הם לעולם יהיו תלויים בנו, חושיהם יהיו מנוונים במידה, ואנחנו אשמים. תזכרו, שייעזרו במטלות הבית, כן מגיל צעיר, זה מעודד לאחריות, שיסדרו את חדריהם בבוקר ויורידו את הזבל, שירגישו שיש להם "מניות" על הבית, זה עובד, חייבים להעניק להם במסורה, להציב גבולות, כן, יש דבר כזה, לא בשפע, להגביל, שיבינו שיש ערך לכל דבר.
מאוד קשה לחזור מה"פינוק", אך משתלם, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבורנו ועבור משפחתנו, אך "הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות".
צאו מה"פינוק", נתראה בפוסט הבא, וכמובן שאם אהבתם, תנו גם לאחרים, שתפו.
נכתב ע"י שרון וכטל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה